אולי אינך יודע קירין ג'י קלינן לפי שמו, אבל רוב הסיכויים שראית את עבודתו. שנים לפני שהפך לטרנד החם ביותר של 2019, קלינאן רכב על רגע Yeehaw שלו עם מיזוג המדינה הוויראלי / EDM המסיבי של שנת 2017 ' גדול מספיק . ' הסרטון של השיר היה כמו הומורוטי טים ואריק סקיצה עם הפיכת החסד בהיותו אגדת הרוק האוסטרלית ג'ימי בארנס צורח בלהט מעל ההרים. זה היה סרטון משופע במספוא ממים, והאינטרנט שם לב.
מילי בובי בראון ניקי מינאג' מפלצת
אבל יש יותר לקירין ג'י קלינן רק מם. אלבומו משנת 2017, הֶעָזָה , היה גביני בכוונה, שנועד לאתגר את קלינן לקחת את הצלילים המסולסלים ביותר ואת המילים הכי נדושות שהוא יכול לדמיין וללמוד לאהוב את האבסורד שבדבר. התוצאה הייתה תקליט פופ מוזר שהלך עד לקו הפרודיה והקשה על קביעתו אם קלינן אכן רציני. אבל זה מעלה את השאלה, האם זה באמת משנה?
קשור | מעולם לא שמעת דבר כמו 100 גק
במעקב אחר הֶעָזָה , Callinan שוב zigs בדיוק כשאנחנו מצפים שהוא יהיה זיג. לכל דבר ועניין, חזור למרכז הוא אלבום כיסוי, המציג להקות של קלינן עצמו על להקות כמו לייבאך, רנדי ניומן, ספקטרל תצוגה, מומוס והווטרבויס, אבל זה גם הרבה יותר מזה. קלינן הוא רהוט וגביני כתמיד עם המסירה שלו, ומניח אותו על עבה באופן שמרגיש מתאים לחומר המקור הבלעדי שלו משנות ה -80. חזור למרכז מורכב משירים שככל הנראה לא יהפכו את מבקר לרשימת 'מיטב שנות ה -80' של בקרוב בקרוב, אבל למען האמת זה מרגיש כמו ייצוג ישר יותר של העשור מאשר אוספים רבים כאלה.
מה קובע חזור למרכז מלבד, אמרו את תפיסת המזומנים המצומצמת שהיא של וויזר ירוק כחלחל אַלבּוֹם , היא אהבה מוחשית לשירים האלה. תוך כדי שיחה עם קלינן אתה כמעט יכול לשמוע את זה נשפך מתוכו, מכיוון שהוא יותר משמח לפרט על ההיסטוריה המוזרה של לייבאך ולהסביר כיצד הצעדה הקוואית-צבאית של 'החיים הם החיים' הייתה למעשה כיסוי של דיסקו אוסטרי. טבלת הגרפים 'Live is Life'. לכל שיר באלבום סיפור אחורי מעמיק באותה מידה, אם לא יותר, אבל מה שמדהים עוד יותר הוא העובדה שהפרויקט כולו הורכב תוך 14 יום בלבד, כך שבסופו של דבר Callinan עדיין יכול לחזור את כל הציוד ששימש לגיטרה סנטר להחזר מלא.
חזור למרכז הוא פרויקט מפתה שהולך ומסתבך ועמוק יותר עם כל שכבה שתקלף מהחוץ החיצוני שלה. עיתון התיישב עם קלינן לדבר עליו חזור למרכז, מרגיש לא מובן, ואיך זה להיות מם.
למה אלבום קאברים?
ישנן סיבות רבות לכך. אני מרגיש שהאלבום הזה יותר אישי ורלוונטי לעצמי מאשר התקליטים או המקור הקודמים שלי. זה מרגיש נכון יותר לעצמי. זו חזרה הוליסטית למה שאני אוהב, 'חזרה למרכז'. בעבר עם הֶעָזָה , ניסיתי בכוונה ליצור אלבום הנוסף למילים הגרועות ביותר ולכותרות השירים הגרועות ביותר. 'שיר על סמים' היה כותרת השיר הגרועה ביותר שיכולתי לחשוב עליו.
'אני חושב שהרבה אנשים יחשבו שזה איכשהו פחות רלוונטי מבחינה אמנותית או איכשהו פחות מעניין, אבל זה מייצג אותי באופן אישי יותר מכל תקליט מקורות שהיה.'
'כל העיר הזאת' היה בהחלט מועדף אישי הֶעָזָה .
אני מעריך את זה מאוד. זה ניסה להשתמש בטרופי המוסיקה האלה שלא ידעתי עליהם דבר ותמיד מצאתי מאוד מטופשים ודי רדודים. מנסה להשתמש ברעיונות מכוערים ובצלילים מכוערים ומקווה למצוא בהם איזה יופי, אלא גם פשוט לחקור את הכיעור, להתגבר על האליטיזם התרבותי שלי, להתגבר על רעיונות הטעם שלי שאחרת לא יצרו מבחינת היצירתיות שלי. זה אולי היה סוג של טיפול טיפולי, אבל התוצאה הסופית לא הייתה קשובה לי במיוחד.
אל תבינו אותי לא נכון, מצאתי איזה יופי וכיעור, קצת אמת ואבסורד. אני נהנה מהתקליט אבל הוא לא ממש מייצג אותי ואני חושב שזה לא הובן הרבה. אולי גם זה לא יובן לא נכון. אני חושב שהרבה אנשים יחשבו שזה איכשהו מבחינה אמנותית פחות רלוונטי או איכשהו פחות מעניין, אבל זה מייצג אותי באופן אישי יותר מכל תקליט מקורי שהיה. השירים מהדהדים אותי, איך שמעתי אותם לראשונה או נכנסתי אליהם. יש גם את העובדה שקבעתי לעצמי את תאריך היעד המטורף של אורך מדיניות ההחזרה של מרכז הגיטרה על ציוד שמע. היו לי 14 יום להכין את האלבום הזה. להתלבט על מילים עם עצמי היה לוקח הרבה זמן, אז הייתי צריך לעשות שיר ביום כדי לסיים אותו, לסיים אותו, לארוז את הציוד ולהחזיר אותו למרכז הגיטרות.
אה, לא ידעתי את זה.
מיטסקי כמה עמוקה אהבתך
כן, אז זה הרעיון. הרעיון הראשוני והליבה של התהליך וכיצד נוצר האלבום היה הרעיון של חזור למרכז . הייתי הולך לחנות המוזיקה הגנרית הכי ארגונית בעולם, מוציא את כל התקציב על הציוד ואז יש לי את אורך מדיניות ההחזרה כדי לנסות ליצור את האלבום. ואז מקבלים את כל הכסף בחזרה, לאחר שמצאתי דרך גאונית ליצור אלבום בחינם. זה מצד אחד סוג של שיא גרילה של פאנק שאני מנצל את התאגיד הזה, אבל מצד שני, אני גם חוגג את התאגיד הזה ואת מדיניות ההחזרה שלהם. דיברתי על זה כאילו זה הרקורד הרוחני הארגוני שלי. גם חזרה אישית למרכז וגם חזרה מילולית למרכז [גיטרה].
טראמפ אוסר על שירות הפארקים הלאומיים לצייץ בטוויטר
אם נחזור להקמת האלבום, מה היה התהליך שלך מאחורי הבחירה אילו שירים אתה רוצה לכסות?
כן, זה היה ספונטני. הייתה לי רשימה ארוכה וארוכה של שירים. עברתי כל כך הרבה שלבים שונים מבחינת מה שעברתי וזה די מעניין אותי שכמעט כל השירים הם משנות ה -80, שזה העשור שנולדתי. אולי יש סוג של חזרה כי זו המוסיקה שגדלתי איתה, אבל זה לא היה כל כך מכוון. תהליך בחירת השירים האלה היה כה מפתיע. יש הרבה שירים שהיו ברשימה שלי שהייתי בטוח שאנחנו הולכים לעשות שבסופו של דבר אנחנו לא מתמודדים איתם. יש באלבום גם כמה שירים שלא היו ברשימה, אבל ברגע שהנחתי את הכסף, 8,888 דולר היה התקציב, זה הפך לאמיתי. הייתי כמו 'יש לי רק 14 יום לעשות את זה.' כל התוכניות יצאו מהחלון. הקמנו, וזה פשוט נהיה מאוד ספונטני. אם הייתי מתעורר בוקר אחד עם שיר בראש, היינו נותנים לו ללכת. ירדתי להביא קפה לשיר 'וינה' לעצמי וזה לא היה ברשימה, אבל חזרתי ואמרתי: 'בוא נתן לזה זריקה'. יש גם חבורה של שירים שבהחלט התכוונתי לעשות, 'החיים הם החיים', הוא חביב ישן וישן שלי, שניהם 'זה לוקח שריר להתאהב' וגם 'ההומוסקסואלים', היו שירים שהיו הכה אותי ממש חזק בפעם הראשונה ששמעתי אותם.
מתי הבנת שאתה רוצה להזרים גם עבודה מקורית לפרויקט?
ובכן, המקור האמיתי היחיד שם הוא רצועת הכותרת 'Return to Center', שהיא קטע הגיטרה האינסטרומנטלי המאולתר באמצע. הרגשתי שזה חשוב. זה מרכז האלבום, זה רצועת הכותרת. זה היה הנגיעה האחרונה ברשומה. זה היה הדבר האחרון שעשיתי ביום האחרון. אבל ידעתי שגם זה לא שלם. ידעתי שהיצירה האינסטרומנטלית הזו זקוקה למשהו אחר והרעיון עלה כשהייתי במיניאפוליס לנגן את השדרה הראשונה, המקום הישן של פרינס. הייתי בסיור עם ה- Growlers ו [היה להם] לאחר בדיקת קול ולפני שדלתות נפתחו, הצמיד אותי באמצע המקום על הרצפה כשהמיקרופון ממוקם ממש מעליי והתחל לדגדג אותי. יש את הצחוק ההיסטרי הזה, שמגיע רק בהנאה ובכאב, בצחוק ובעינויים טהורים, שהיו סוג של מרכז טוב לאלבום חשבתי. הצחוק המטורף הזה שלא ידעתם היה תענוג או כאב, זה היה קצת משניהם כמרכז. לא פרקתי את זה לגמרי אבל מצא חן בעיניי.
'זה שמשהו מצחיק לא אומר שזה בדיחה.'
מה גרם לך לרצות לכלול את קטעי החדשות על מחלוקת ה- ARIA בתחילת 'עלייה?'
הרגשתי שאני צריך להתייחס לזה בצורה כלשהי באלבום. לא לטפל בזה היה נרתע מזה. לא היה לי נעים עם זה. כשזה קרה, כאשר הבזקתי כמה צלמים והתקשורת שלאחר מכן התרחשה, נפגעתי כמעט מכל פרסום חדשותי מרכזי וקטין במדינה שרצה לדבר על כך, ואמרתי לא לכולם. רציתי לדבר על זה, אבל אני חושב שהעצה מכל הסובבים הייתה לתת לזה לשחק. נפגעתי מהתגובה –– מה עבר מהבהבה תמימה למדי של כמה צלמים שאמרו לי ממש, 'היי קירין, תן לנו הבזק מתחת לקילט שלך', אתה יודע? מבחינתי זה היה שובב.
עירום הוא לא משהו לפחד ממנו. זו הדרך שלי להיות רגועה עם הגוף שלי. עשיתי הרבה יריות עירומות. אז כשצלם אומר 'קפוץ' קפצתי. לקחת את זה מהקשרו ולהפוך אותו לדבר מיני, לדבר תוקפני, היה קשה לי. לאורך כל הדרך, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא לגשת אליו בצורה אמנותית כאילו יש לי משהו אחר בחיי. לא רציתי להמשיך באיזו התלהמות גדולה בנושא, להגן על עצמי, או אפילו להתנצל, זה היה דבר ספונטני. לא ממש רציתי להבעיר את הקרקס ההוא. אני לא בטוח, למען האמת, זה הרגיש נכון. בסופו של דבר לא יכולנו להשתמש בקליפ החדשות המקורי. אנו מנסים לעשות הכל לפי הספר, כך שאנשים קראו מחדש את החלקים וזה נתן לשיר הזה טוויסט נוסף. במקור השיר הזה נכתב על משהו הרבה יותר כבד, אפרטהייד, מדבר על צפון אירלנד. אולי יש אנשים שנעלבים מכך שאני לוקח משהו כל כך רציני וסובב אותו לעניין כל כך טריוויאלי שקרה.
אני חושב שמה שמעניין אותי הוא ההחלטה לאמץ את החלק ההיסטורי האישי שלך ולא בהכרח לרוץ ממנו או לתת לו להגדיר אותך.
מרי-קייט אולסן התחתנה עם אוליבייה סרקוזי. על פי הדיווחים, שולחנות בקבלת הפנים שלהם כללו אלה.
ניסחת זאת ברהיטות יותר ממני.
אם כבר מדברים על דברים שיכולים להגדיר אותך, רציתי לדבר על הוויראליות של 'מספיק גדול'. איך היו החיים לפני כן ואחריהם?
ובכן, אני לא יכול לומר שהחיים השתנו בצורה משמעותית כלשהי. יש לי שיר להיט אני מניח. זה השיר שהכי מכירים אותי. זו גם לא הייתה הפתעה. יצאתי להכין מיני אופרה שהיה בומבסטי ואבסורדי בהחלט. נכנסתי, דני ואני תכננו את הסרטון, הצבנו מטרה מילולית זה לזה, רצינו לקבל מיליון צפיות. חרגנו מזה ב -40 מיליון צפיות מוזרות כעת. כשאלכס ואני כתבנו את השיר הוא התכנס מהר מאוד, אבל ידעתי הרבה זמן שהוא צריך משהו אחר. לאחר שג'ימי בארנס צורח כאייקון לאומי, היכל הפאמר של הרוקנרול באוסטרליה, 17 אלבומי סולו מספר אחד, שני ספרים במספר על רב המכר - הוא אגדה. אפילו לגרום לו לעשות זאת, לעשות את הצעקה שלו מה שהוא הכי ידוע לו, רק רציתי את הגרסה המזוקקת הזו שלו בסביבה הכי אבסורדית. תמיד ידענו שזה יהיה דבר, פשוט לא ציפיתי שזה יהיה דבר גדול כמו שהיה במקומות כמו רוסיה או דרום מזרח אסיה, דרום אמריקה שמעולם לא הייתי בהם, אין לי עוקב וגם ג'ימי לא. זה די מדהים בעיניי. אני לא נבוך, אני מאוד גאה בזה ואני יודע שגם אלכס ואני יודע שג'ימי כן. באופן מוזר, זה מה שהכי דאגתי ממנו, האם איכשהו פגעתי במורשת שלו? היה לי איתו ראיון לפני כמה ימים והוא מוצא את זה בהיסטריה. אני חושב שגם אשתו ג'יין אוהבת את זה מה שעוזר.
איך היה לראות שהופך למם?
הדבר הכי מחמיא היה שאנשים חשבו שהתחלתי את המם, הכינו את הממים האלה, שלדעתי הם גאונים אם הייתי עושה את זה. רובם היו מטומטמים למדי, אבל נהנתי. היו גם כמה באמת לא ברורים שנראו לי ממש מצחיקים, מצחיקים מאוד. אני מאמצת אותה לחלוטין, רציתי ליצור את המיני-אופרה הזו והיה לה רגע תרבותי ברחבי העולם. לא הייתה כוונתי להפוך למם, ואני לא חושב שזה מה שיגדיר אותי. הכנתי תקליט חדש עכשיו, אני עובד על המון מוזיקה גם עם אנשים אחרים, אבל אני שמח שזה קרה, זה באמת מדהים.
לאנשים שגילו את המוסיקה שלך באמצעות 'Big Enough', איך אתה מתאר את נקודת המבט האמנותית שלך? זה לא בהכרח שירי פרודיה או בדיחה אבל זה גם לא סופר רציני, זה קצת מבלבל אבל ממש מעניין מאותה סיבה בדיוק.
קשה להעלות מילים ולהסביר זאת למישהו במיוחד אם אין לו נקודת התייחסות, אבל סוג של ממסמר אותה כשאמרת שזה מבלבל. זו הייתה סוג של הכוונה המוצהרת בעת ביצוע הֶעָזָה . אני אוהב לגלות דברים כשאני לא מבין אותם. אני מוצא את זה מרגש, אני מוצא את זה מעורר השראה, לא רציתי שזו תהיה בדיחה, אם בכלל אני חושב שזה הלך רחוק מדי בכיוון הזה. אמרתי את זה מספר פעמים, רק בגלל שמשהו מצחיק לא אומר שזו בדיחה. תמיד ניסיתי לחדור את כל מה שאני עושה עם חוש הומור. אני חושב שיש עליצות בכל צעד ושעל ואני חושב שאם אנחנו יכולים לגשת לחיים ככה זה הופך אותם לחוויה מהנה יותר. בכנות, אני מתקשה מאוד לתת קיבה לכל דבר שאין בו חוש הומור מכיוון שזה נראה לי קצת לא מורגש.
חזור למרכז יצא ב- 21 ביוני ב- Terrible Records.
תמונה על ידי יאנה יצוק
איך לצאת ממם חובת המושבעים