אם אתם מוצאים את עצמכם בהשתוללות של מחסנים מעורפלים ברובע נטוש בניו יורק, שבו רעידות של אלקטרוניקה חובטות באוויר צפוף ובקירות תעשייתיים, יש סיכוי גדול שאתם עדים לאירוע של מוניב עבדול. מוסי מוגלר הפרויקט במלוא עוצמתו.
יליד קטאר וממוצא פלסטיני, הדיג'יי שהפך למפיק תמיד נאלץ לפסוע על הגבול שבין הצגה עצמית מסוכנת ומקודשת. לאחר ניסיונות כושלים מרובים לחצוב נתיב מוגן עם משפחתם הדתית, עבדול הבין שהבית שקיבלו בלידתם אינו בית שמאפשר להם לשגשג, ועבר לקנדה.
קשור | התקליטן הזה מברוקלין יוצר את חיי הלילה שהוא רוצה לראות בעולם
דרך גילוי עצמי רדיקלי וכמה נסיעות לניו יורק, הם הצליחו מאז ליצור עולם משלהם עם ביטים אופנה עמוסים, בלדות קלושות וטכנו נמרץ, כמו בהופעת הבכורה שלהם כוכב רוק EP, יצא עכשיו.
הפרויקט בן חמש המסלולים, שעבדול יצר באופן עצמאי בחדר אחד, הוא חווית ה'כוס' היפר-ממדית שלהם. כל רצועה שונה מהקודמת, שכן האמן צולל לביטוי קיצוני, אך עדין, המושלם לברוח על רחבת הריקודים ('פופרס') או לבכות בשירותים '(כלבה) אני עצוב').
תפסו את כוכב המחתרת, למטה, כדי לדבר על החינוך המוסלמי הקפדני שלהם, האהבה הנוסטלגית לפופ 40 המובילים והחסימה זמנית מכניסתם לארה'ב.
מאיפה אתה?
70,000 טון שיוט מתכת
אני פלסטיני, אבל נולדתי וגדלתי בקטאר, ועברתי לקנדה ב-2015.
איך הייתה סצנת המוזיקה בקטאר?
לא הייתה סצנה מחתרתית, אלטרנטיבית, אינדי-מגניבה. נחשפתי רק לכל מה שהיה ברדיו, אז טופ 40 היה ההיכרות שלי עם מוזיקה אוהבת. ככה אני מעצב את מה שאני עושה עכשיו, ההרגשה הנוסטלגית הזו מהטופ 40 שהיתה לי גישה אליה כשגדלתי: טוב לו תמיד עשתה להיטי רדיו, ליידי גאגא, סינגלים קלאסיים של ביונסה כמו 'Halo, Miley Cyrus'. גם Lowkey Jordan Sparks אכל בקטאר. פעם אהבתי את ליידי גאגא, זה היה האלבום הראשון שלי.
כשגוללים אחורה באינסטגרם שלך, זה נראה כאילו גדלת די דתי, אבל אז בסביבות 2018 התחלת להיות קצת יותר מסוכנת. איזו תזוזה התרחשה אז?
אכן גדלתי דתי. אמא שלי תמיד הייתה מאוד קפדנית איתנו, כאילו היא תמיד ניסתה להכריח אותנו לקרוא את הקוראן או להתפלל חמש פעמים ביום או ללכת למסגד בכל יום שישי. לא הייתה ברירה, אלא לעשות כל דבר מזה. ואז בשנת 2018, התחלתי להגיע למונטריאול. התחלתי למצוא את עצמי, לאהוב את מי שאני מבפנים ולמצוא את הכלים לבטא את עצמי נכון. אבל המשמעות עבורי לבטא את עצמי הייתה לחבר את החלק הזה בזהות שלי. גדלתי מוסלמית קפדנית ואין לי הרבה גישה להיות הומוריסטית לגבי הזהות שלי ומשלבת את זה עם האדם הזה אני מנסה לבטא את עצמי כאמיתית. תמיד הייתי בחורה הומוריסטית, תמיד ניסיתי לדחוף בדיחות. אני קשת, אז אני תמיד דוחף בדיחות לפעמים רחוק מדי. אני חושב שב-2018 עברתי למונטריאול ומצאתי את הקהילה שלי, וזה דחף אותי באמת להיות אני יותר וזה אומר לחטט בדברים הדתיים שהיו חלק מהילדות שלי.
לעתים קרובות אנשים סובלים מהרבה אשמה דתית, ואתה הפכת את זה והמרת את זה למשהו שאתה יכול לשחק איתו או להשתמש בו לטובתך. האם אתה זוכר את הדבר הראשון שעשית במקום שבו יצאת - בין אם זה היה להתאפר, ללבוש שמלה - וליהנות רגע של אני לא אמור לעשות את זה ?
אף פעם לא ממש ישבתי עם עצמי ואמרתי, 'אני לא צריך לעשות את זה'. תמיד ישבתי עם עצמי והייתי כמו, 'איך אני אסביר את זה לאמא שלי אם היא תגלה?' ולמעשה בשנת 2018, פרסמתי תמונה שלי בלי חולצה, רשתות דייגים וג'ינס קרועים, והמשפחה שלי, כמו אחד מבני הדודים שלי, צילמה צילום מסך של התמונה הזו ושלחה אותה בצ'אט הקבוצתי המשפחתי. עבדתי כל כך קשה כדי לחסום כל אחד מבני המשפחה ואיכשהו הם עדיין מצאו את החשבון שלי. זו הייתה כל הדרמה הזו שהתגלתה שאני עדיין מתמודד עם ההשלכות של היום. אבל אף פעם לא שאלתי את עצמי להתבטא, תמיד חשבתי שזו העדיפות העיקרית שלי.
אני מניח שגדלתי, לא נתנו לי להתבטא באמת. הלכתי לבית ספר קפדני ואמא שלי בבית לא הייתה ממש סלחנית בשום צורה. היא לא הייתה בשביל האמנויות, היא לא בשביל הכוס. אז כשעברתי מקטאר ולבסוף מצאתי קצת מרחב פעולה לבטא את עצמי, ממש דבקתי בזה וזה היה אחד הדברים היחידים ששימחו אותי. אז לא הייתי מקריב את זה בשביל שום דבר.
זה מצחיק כי לא אמרת, 'לעזאזל, זה יכניס אותי לצרות, אני צריך להפסיק'. היית כמו, 'תן לי להוסיף עוד קצת'.
לא היה לי מה להפסיד. כשהם צילמו את זה ושלחו אותו למשפחה, המשפחה שלי הגיבה כל כך נורא, כאילו דודי הפסיק לדבר עם אמא שלי. סבא וסבתא שלי ניהלו איתי שיחות טלפון גב אל גב על איך אני צריך ליישר את עצמי ובן דוד שלי הפסיק להזמין אותנו לאירועים חשובים. אחת הדודות שלי אמרה, 'אתה לא הילד של אחי, אני לא מכירה אותך'. זה היה ממש קיצוני. כבר איבדתי את אווירת האיגוד המשפחתי הזה, אז לא היה לי מה להפסיד. כל מה שהיה לי זה להביע את עצמי. אם ויתרתי על זה, אז אני מוותר על הכל ולא הייתי מוכן לעשות את זה בשביל אף אחד, אפילו לא המשפחה שלי. עברתי תקופות קשות בגלל זה, אבל יצאתי עם עמדה חזקה יותר בהוויה שלי ובקרקע שלי. הכרחתי אותם לכבד אותי. אני חושב שבשלב הזה של חיי, הם מתחילים סוף סוף להיפתח שוב ולהרפות מכל החרא הקטן והמטופש שהם הטילו עליי דין וחשבון.
המסע המוזיקלי שלך מאוד מעניין: התחלת עם Virtual DJ, ואז הבאת מיקסר מתאים, ואז הבאת Mark Pro Mix 3 ואז התחלת לעבוד עם Serato. איך התקדמת מעט בתוכנות וכמה זמן זה לקח?
בגד ים בילי אייליש גופייה
אני אוהב שאתה מכיר את סוג הבקר שהיה לי. התחלתי ב-Virtual DJ וקיבלתי השראה מאחד החברים לשעבר שלי מכאן. הייתי כמו, 'בסדר, אני רוצה לעשות מוזיקה, אני רוצה להיות חלק מהקהילה הזו שאני כל כך אוהב', כי זה בערך הזמן שהתחלתי להשתולל ולצאת לחגוג, ללכת למועדונים. התאהבתי במוזיקה כל פעם מחדש. כשהתחלתי להגיע למונטריאול, נחשפתי לסצנת המוזיקה המחתרתית, לטכנו ולאולם נשפים. זו הייתה מוזיקה שמעולם לא שמעתי לפני כן, אבל הייתי כמו, 'רגע, זה ממש חוצפן', ומשהו שאני מרגיש תואם את ההרגשה שלי מבפנים. אז התחלתי ב-DJ וירטואלי ואז הכנתי מיקסים על Serato.
ואז הייתי כמו, 'די נמאס לי להיות דיג'יי, אני מרגיש שיש בי עוד שאני רוצה לבטא שאני לא חושב ששירים שאנשים אחרים עשו יכולים לעשות בשבילי'. אז לקחתי שיעורי אבלטון עם חברתי הטובה, מרגוט. היא לימדה אותי איך להשתמש באבלטון וכך התחלתי להפיק מוזיקה.
מה אתה זוכר שהיה המכשול הכי גדול שלך כשהתחלת?
אני חושב שאני עדיין חולק את אותם מכשולים. אני לא ממש אוהב את הקול הפנימי שלי, זה החבלן הפנימי שלי. זה תה כי אני חושב שאני נכנס לראש שלי הרבה ואומר לעצמי שאני לא טוב, או שאני אומר לעצמי ש'הכנתי את התערובת הנהדרת הזו בגחמה וכך עשיתי את המיקס'. זה לא בגלל שיש לי טעם ואני טוב במה שאני עושה. להתגבר על המבקר הפנימי שלי זה המאבק הכי קשה שהתמודדתי איתו עם מוזיקה ולשכנע את עצמי שאני טוב.
אתה חושב שיש משהו שאתה יכול לעשות כדי להשקיט את הקול הזה?
אני צריך לעבוד על הטראומה האישית שלי שהובילה אותי לסוגים כאלה של מחשבות, מחוץ לקריירה שלי. ואז להיות מסוגל לעבוד על עצמי, לשקף את עצמי ולהבין מה אני עושה זה יצירתי ומביע את עצמו. הגישה לזה היא כבר זכות ענקית, וזו תזכורת טובה. עבודה על עצמך לבד היא חשובה מחוץ לקריירה שלך ואז כל מה שאתה לומד על עצמך, יישם על האמנות שלך.
תן לאמנות שלך לשקף את מצב הנפש הנוכחי שלך. הרבה אנשים משתמשים באמנות שלהם כדי להפיג את הלחץ. לדוגמה, '(כלבה) אני עצוב', הסינגל שלי מה-EP שלי, הכנתי מיד אחרי שנכנסתי לריב ענק עם אמא שלי על הזהות שלי ומי שאני כאדם. עשיתי סופט יציאה בהסגר, ובמהירות קדימה, אני ואמא שלי רבנו על משהו שקשור כנראה למשהו שפרסמתי בפייסבוק. ואז ניתקתי את הטלפון והרמתי את המיקרופון שלי באוזניות הביטס שלי, והייתי כמו, 'איכס, כלבה אני עצוב'. הייתי כמו, 'רגע, זה די קליט'. כך נולד '(כלבה) אני עצוב'. זה היה אני שהבעתי את העצב שלי וניסיתי להחלים באמצעות מוזיקה.
איך מצאת קהילה בסצנת המוזיקה בניו יורק?
בניו יורק, פגשתי את פאולי [Cakes] , שמנהלת דיסקייקים, כיום XCAKES. הלכתי למסיבת חנוכת הבית של פאולי ומאוד אהבתי את האנרגיה שלהם. אני חושב שהם נתנו לי השראה בכל כך הרבה דרכים להיות אני ולהוביל באהבה. זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שלי בניו יורק, אי פעם. פגעתי בהם ובניתי את הקשר הזה לאט, הקשר הזה לא היה אלא ברכה. אני אוהב את פאולי בכל ליבי והם נתנו לי השראה בכל יום להיות אדם טוב יותר. איך הם מארגנים ועורכים מסיבות נתן לי השראה לערוך מסיבות משלי. זה נתן לי הבנה של שילוב חיי לילה עם ביטוי עצמי בצורה שאני לא ממש רואה בשום מקום אחר.
האם הכנת כוכב רוק לבד או בשיתוף עם החברים והקהילה שלך?
די עשיתי את זה סולו. הייתי מראה לחברים שלי שירים שונים פה ושם, אבל אף פעם לא באמת שיתפתי את זה עם יותר אנשים מזה. זה כל כך אישי בשבילי ואני ממש עצבני שזה ייצא, אבל כן, עשיתי את זה בחדר הזה כאן.
אני אוהב את הטעם של ניו יורק של אהבה
בזמן שהיית בשיאו של יצירת מוזיקה בארצות הברית והשמעת הופעות, נאסרתם זמנית מארה'ב. איך זה השפיע על הצמיחה של המוזיקה שלך או איך חזה את הקריירה שלך?
נתפסתי בגבול ונחקרתי שבע וחצי שעות, ואז נאסרתי לחצי שנה. האיסור לא היה קבוע, אז זו הייתה ברכה. מבחינתי, ניסיתי לגור בניו יורק במשך חמישה חודשים והלכתי לבקר את אמא שלי בקטאר. כשחזרתי לניו יורק הם לקחו אותי לחקירה בשדה התעופה והם אמרו, 'למה אתה כאן כל כך הרבה זמן? מה אתה עושה במדינות? איך אתה מרוויח כסף אם אתה רק תייר?'
אחרי שנעצרתי זמנית לשישה חודשים, כשחזרתי לקנדה הרגשתי שחיי חסרים הרבה פרנסה כי שייכתי את ניו יורק ליכולת לגשת לתעשייה, אבל זה לא נכון. הכישרון שלי הוא מה שיעזור לי לגשת לענף והייתי צריך ללמוד את זה לאט. אבל זה דחף אותי חזק להתמקד באמנות שלי ולהתמקד ביציאה מהמצב שבו הייתי. זה נתן לי השראה לעבוד, לעבוד קשה יותר על עצמי ולעבוד קשה יותר על המוזיקה שלי. זמן קצר מספיק שחצי שנה הסתיימו וחזרתי.
איך חיי הלילה השפיעו ספציפית על ה-EP הזה?
אני איש חיי לילה ואני הולך למועדונים, רייבים ומסיבות, ואני חלק מהקהילה הזו. זה נתן לי את הכלים לבטא את עצמי במלוא יכולתי בכל כך הרבה דרכים שונות. הסוגים השונים של סצנות בחיי הלילה שחקרתי הם או הדראם אנד בס, בנות הקצב המהיר או בנות הבית או בנות הפאנק או בנות הטכנו הארדקור או הנערות החמודות דמויות בובות DJ. ואני כל כך אוהב מוזיקה, אני אוהב את כל סוגי המוזיקה השונים, אז להיות בקיא בקהילות שונות, סצנות מוזיקה שונות וגם בעל תחושת זהות מולדת עזרו לעצב את הצליל שלי.
האם אתה חושב שאי פעם תעשה מוזיקה יותר אישית ומורכבת, או שאתה רוצה לשמור עליה כמקור לאסקפיזם?
לפרויקט הבא שלי מחוץ ל-EP, אני בהחלט רוצה להתחיל לכתוב לתוך השירים שלי יותר ולהשתמש במילים ככלי לבטא את עצמי עוד יותר. אבל עבור ה-EP הזה ספציפית, זה מתאם עם חוויות מסוימות שהיו לי באותו רגע שעשיתי את ה-EP הזה. לדוגמה, 'שיכור', הייתי ב-FaceTime עם הילדה שלי, דיברנו על להשתכר בבית לבד והיא אמרה, 'אף פעם לא השתכרת בבית?' אמרתי לה שמעולם לא השתכרתי לבד בבית, אז ממש השתכרתי. הלכתי לסופר שליד הבית שלי, לקחתי בקבוק יין ושתיתי אותו. השתכרתי ואז הכנתי את השיר הזה. זה מאוד משתנה, כאילו נושאים ב-EP שלי יכולים לשקף רגע עצוב ופגיע, כמו '(כלבה) אני עצוב', או שזה יכול להיות סתם חוויות מהנות ומטורפות עם החברים שלי, כמו 'שיכור'.
אין מילים לאורך הפרויקט, אבל כן בחרת להשתמש בדוגמה בסוף 'טלפון'. מה החשיבות של זה?
כשעשיתי את 'טלפון', היה לי חסימה יצירתית לקראת אמצע השיר. הייתי כמו, 'אני לא יודע מה לעשות כאן, מה התה?' ואז אני נתקל בדוגמה של הסרטון המצחיק הזה לבריאות הנפש ביוטיוב. זה תיאר כל בריאות נפשית [הפרעה] ואז הוא אמר להם לחייג את המספרים על סמך זה. חשבתי שזה ממש מצחיק וזה סיכם בדיוק את מה שהרגשתי. זה עשה צחוק ממשהו שאני לוקח כל כך ברצינות. חשבתי שזו דרך ממש נחמדה לסיים את ה-EP. זה כל כך נכון להוויה שלי ומביע את הרגשות שלי בנימה קלה יותר.
שלוש מילים לתאר כל שיר כבוי כוכב רוק :
'פופרס:' המום, מבולבל, הארדקור.
מתי סיום העונה של אמהות רוקדות
'רוקסטאר:' רוקסטאר, ADHD, כוס.
'(כלבה) אני עצוב:' עצוב, תוקפני, מרפא.
'שיכור:' שיכור, כאוטי, בקצב מהיר.
'טלפון:' ריקוד, מצחיק, יצירתי.
שלוש מילים לכל הפרויקט:
כלבה רעה מרכזית.
עוזר צילום וסטיילינג: סוריה ביי
שיער ואיפור: דיאמונד
סִגנוּן: סיגריה
אחרי הפקה: אור איריס
כיוון יצירתי: מוסי מוגלר ו סיגריה
ביגוד: ערימות ארכיון, pdfwtad