עשרים וטייסים מדברים על מקורות, חוסר ביטחון ואלבומם החדש המשתרע מטשטש

2022 | מוּסִיקָה
צילום ג'בארי ג'ייקובס
מאז צאת אלבומם משנת 2013 כְּלִי שַׁיִט והסינגלים הנלווים שלה 'מחזיק בך' ו'אקדחים לידיים ', עשרים ואחד טייסים הפכו למועדפים על פסטיבל המוסיקה בקיץ. וזה הגיוני, שכן הצמד קולומבוס, אוהיו, עובד קשה כדי להעניק לך מוסיקה שלמה של Lollapalooza בכלי אחד נוח ... ובכן, כלי. האלבום החדש שלהם, טשטוש פנים , שפורסם היום ב- Fueled by Ramen, הוא אפילו אקלקטי יותר מרצונו מקודמו, ועובר מנגני מוסיקת ריקודים להיברידי אינדיא-רוק-ראפ ועד קומדאונים עממיים עם מדורה ללא התחשבות בציפיות הז'אנר שלך.
לפני שחתמו עם Fueled על ידי ראמן, הזמר / רב האינסטרומנטליסט טיילר ג'וזף והמתופף ג'וש דאן הוציאו אותו בזירת המוזיקה של קולומבוס, הוציאו אלבומים עצמם ופרסמו שירים ברשת. אולי יש להם כמה מועמדות לפרס מוזיקת ​​הווידיאו ל- MTV ומספר הטלפון של פיט וונץ עכשיו, אבל הגישה הבסיסית שלהם לא השתנתה בכלל; הם עדיין רק רוצים להרשים אחד את השני קודם כל. הנה ג'וזף ודאן בימיהם הראשונים, אלבומם החדש והכוונה - או היעדרם - מאחורי המתנה שלהם לעשות הכל בבת אחת.
מתי אתם נפגשתם לראשונה?
טיילר ג'וזף: אתה יודע, כשאנחנו נשאלים את השאלה הזו, ג'וש ואני אוהבים להמציא משהו במקום כדי לנסות להצחיק את האחר. הבאנו עם הרבה תשובות נהדרות לשאלה זו, כמו להיפגש בכלא, או שהיינו שני הניצולים היחידים שעברו תאונת רכבת. ג'וש תמיד נראה מציל בסיפורים שלו והוא תמיד מחיה אותי, וזה לדעתי קצת מוזר, אבל זה תמיד מוציא ממני צחקוק. בכנות, נפגשנו דרך חבר משותף כאן בקולומבוס, אוהיו. ג'וש יצא להופעה ששיחקתי עם כמה אנשים אחרים. אז בעצם נפגשנו בתערוכה והוא אמר 'היי, בואו לבלות אי שם', וזה משהו שנאמר כל הזמן, אתה יודע, ואנשים לא באמת עוקבים אחרי זה, אבל משום מה ג'וש ו אכן ביליתי. הוא ניגש לבית ושעות מאוחרות של הלילה התחלנו לדבר על מוזיקה ועל מה שרצינו לעשות עם זה.
ג'וש דן: ידענו באותו רגע שנהיה החברים הכי טובים לכל החיים.
כשהתחלת לראשונה לכתוב מוסיקה ביחד, איך ידעתם שיש לכם משהו?
TJ: אני חושב שמה שמגניב הוא שהתחלנו כחברים קודם. כשנפגשנו זה עם זה, אני חושב שפשוט הסתובבנו כחברים במשך כשנה לפני שהתחלנו לשחק יחד. כנראה שזה די חשוב, במבט לאחור, שביססנו את האמון זה עם זה, בדיוק כחברים. פיתחנו מערכת יחסים מגניבה ואז הכל נפל למקום בו שנינו היינו זמינים להשמעת מוזיקה ביחד ולא עם האנשים האחרים איתם ניגנו. זה פשוט הסתדר בצורה מושלמת. היו לי כמה שירים שכתבתי שזרקתי יחד, ואני זוכר שכשג'וש התחיל לנגן את השירים שלו בשידור חי, הכל התחבר והיה הגיוני עבורי.
JD: הפעם הראשונה שפגשתי את טיילר הייתה בהופעה שהוא שיחק עם כמה מחבריו. אני זוכר, כי ניגנתי מוזיקה זמן מה, ובאמת היה לי מושג ספציפי במה אני רוצה להיות חלק במוחי, ומעולם לא ראיתי מה חשבתי עד שראיתי את טיילר מופיע. . אני אפילו זוכר שחשבתי, 'זה מה שאני רוצה להיות חלק ממנו.' אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה בה נפגשנו שאי פעם ידעתי לגמרי שאני רוצה לנגן מתישהו עם טיילר ולהיות יצירתי ולהשתלט על העולם.
מה חיפשת ומה מצאת בו?
JD: אני חושב שזה פשוט משהו שקצת שונה אני מניח. זה היה כמו גירוד כלשהו שלא יכולתי לשרוט. מה שבראשתי היה משהו שלא ממש שמעתי קודם ושסוף סוף שמעתי, והתרגשתי מכך.
איך נראתה סצנת המוסיקה בקולומבוס בזמן שגדלת?
JD: אני חושב שקולומבוס תמיד אימץ מוזיקה די טוב, ואני חושב שהיא עדיין עושה זאת. כשהיינו בתיכון ובמכללה המוקדמת, הייתי אומר שיש כאן סצנת מוזיקה די הגונה, ומכל מיני דברים: אנשים שמשחקים מופעי בית, או אנשים שמנגנים באחד המקומות המקומיים, ואנשים שעושים די טוב. התיידדנו עם כמה מהאנשים האלה, ואז היה זמן שטיילר ואני עצמנו עיניים וחפרנו קצת את המנהרה הקטנה שלנו. הדרך שבה אנו מתארים זאת היא שכעבור שנה, לאחר שהגענו שוב אל פני השטח כדי לתפוס נשימה של אוויר, הסתכלנו לאחור והבנו כמה רחוק הצלחנו לעבור בשנה האחרונה.
אתה שואב מהרבה ז'אנרים שונים בבת אחת באלבום שלך. יש שם איזה ראפ, אינדי רוק, מוזיקת ​​ריקודים ואפילו קצת יוקוללים. האם זו המטרה, להישמע כמו ה- iPod של מישהו, עם כל סוגי הצלילים השונים הללו במקום אחד?
TJ: לא הייתי אומר שזו המטרה. אנחנו לא מכוונים לנסות להיות כמה שיותר מקום. אני חושב שנוף התקליט הוא עדות לסוג המוסיקה שג'וש ואני אוהבים להאזין לו, שהוא כל מיני מוזיקה. אנחנו תוצר של הדור הזה שיש לו גישה לכל דבר, וזה מסתכם בזה בכל פעם שג'וש ואני עובדים על שיר. יש הרבה לחץ מבחוץ, הרבה דעות מבחוץ, במיוחד נכנסים לתקליט השני, ואני חושב שאנחנו עובדים די קשה כדי לחסום את הדברים האלה ולשאול את עצמנו את השאלה 'האם אנחנו אוהבים את זה?' אז לא הייתי אומר שזה מכוון, כמו, 'בוא ננסה ליצור תקליט שנשמע כל כך ספורדי וכל כך מטורף.' אני חושב שזה רק תוצר של מה שאנחנו אוהבים במוזיקה.
איך אתם גורמים לכל זה לעבוד יחד כשיר אחד או אלבום אחד? כי תקפוץ משיר כמו 'Polarize', שהוא מוזיקת ​​ריקוד, לשיר שהוא יותר סוג של סאקולילי, אקוסטי.
TJ: כמו שאמרתי, זה לא כמו מכוון. זה בסך הכל קרה. כתבנו את התקליט על הדרך. הושפענו מאוד מההופעות החיות שלנו ומהיותנו מול המעריצים כל לילה. יש כמה דברים שניסינו לעשות: אחד, אנחנו רוצים לומר את זה על התקליט שלנו כי לא אמרנו את זה בתקליט האחרון שלנו. אבל באותו זמן אנחנו מאוד מושפעים ממה שרצינו שיהיה לנו במערך החי שלנו. זה מאוד חשוב לנו, ואנחנו מאוד מכוונים לאילו שירים הולכים לאן, וכשאתה כותב תקליט על הכביש, אתה בסך הכל עונה על השאלות, 'מה זה הסט הציבורי שלנו צריך? איזה שיר היינו רוצים שיהיה לנו ברגע הזה כאן? ' אז אני מניח שהרבה מהתקליט הזה הוא רק תשובה לזה, סוג של הפרכה למה שג'וש ואני חושבים שהסט הציבורי שלנו צריך.
הסינגל הראשון, 'די מקומי' - אני מאמין שיש בו את השורה, 'זה לא בשביל הרדיו', וזה דבר מוזר לומר בסינגל שלך. אבל נראה שזה שיר על דאגה שאתה עלול לאבד קשר עם המקום שממנו אתה מגיע. האם זה משהו שאתה מודאג ממנו?
TJ: אני מניח שתמיד יש את הפחד הזה שתשתנה כאדם. אבל גם, בין אם אתה באור הזרקורים או לא עושה מוזיקה, אתה הולך לשנות גם כן. כלומר, ג'וש ואני יושבים כרגע בקולומבוס, אוהיו, בבית שלי ואנחנו אוהבים את זה כאן. זו עיר הולדתנו וזה תמיד יהיה. אז אני חושב שבשיר 'די מקומי', זה יותר מטאפורה. היו לנו הרבה שיחות עם הרבה אנשים שאוהבים להאזין למוזיקה או להשתמש במוזיקה כדי לעבור תקופות קשות. אם כבר, אני חושב שג'וש ואני למדנו כשטיילנו בעולם במהלך מחזור האלבום האחרון שכולם זהים, כולם מרגישים את אותם הנושאים. אז זו סוג של דרך להגיע לאותה רמה כמו האנשים האלה ולומר להם, במובן מסוים, אנחנו מבינים מה עובר עליך.
מה הכותרת טשטוש פנים רע אליך?
TJ: Blurryface הוא הבחור הזה שמייצג את כל מה שאני לא בטוח לגביו. בכנות, כולנו יודעים שאנחנו חסרי ביטחון לגבי דברים מסוימים, אבל מה שאנחנו לא לגמרי מבינים זה איך חוסר הביטחון הזה משפיע על חיי היום יום שלנו. אז זה עזר לי לתת מקום לחוסר הביטחון שלי ליד השולחן, כדי שאוכל לנעוץ בו מבט ולתת לו שם ופנים ואישיות. אני יכול להחזיר לעצמי ואני יכול לראות את חוסר הביטחון הזה במה שהם, ולכן הבחור הזה בשם Blurryface הוא מישהו שאני מנסה להבין - אבל גם לִהַבִיס כל יום.

טשטוש פנים יוצא היום ב- Fueled by Ramen. פרטים פה .